סלמה ואח' נ' אמות השקעות בע"מ ואח'

החלטה

1.עניינה של התובענה שלפנינו, פיצוי התובעים בשל הפרת הסכם שכירות להפעלת סניף "פיצה דומינו" בתחנה המרכזית בירושלים.

2.ביום 11.10.05 הגישו התובעים תביעה נגד הנתבעות (ת.א. 10143/05) (להלן- התביעה הראשונה), במסגרתה ניתנה החלטה על פיצול סעדים באופן שהתביעה הראשונה התייחסה ליחסים החוזיים שבין הצדדים ולנזקים שנגרמו לתובעים בתקופה שבין 7.8.05 ל- 11.10.05- (זו התקופה שמיום הפרת ההסכם ועד למועד הגשת התביעה הראשונה), ואילו התביעה השניה, זו התובענה דנן, תדון ביתר נזקי התובעים.

3.ביום 2.9.08 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה, אשר קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי הנתבעות הפרו את הסכם השכירות ביחס לזכות הסירוב הראשון שהוקנתה לתובעים בגין פתיחת דוכן הפיצה הנוסף, "פיצה נטו" בקומת התחנה המרכזית (להלן- פסק הדין).

בפסק הדין נקבע נזקם של התובעים בתקופה שמיום 7.8.05 ועד ליום 11.10.05, על דרך האומדנא, בסך של 40,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

הנתבעות הגישו ערעור על פסק הדין וערעורן נדחה (ע"א 2540/08).

4.לפני בקשת התובעים למתן פסק דין חלקי.

לטענת התובעים, פועל יוצא של פסק הדין שאמד את נזקם בסך של 48,500 ₪ (סכום הפיצוי כולל הפרשי הצמדה וריבית) עבור תקופה של 64 ימים, הינו כי שיעור הנזק של התובעים בגין כל יום הפרה הוא 757 ₪.

התובעים טוענים כי הואיל ופסק הדין הינו חלוט, הרי שיש לראות בקביעתו מעשה בית דין המשתיק את הנתבעות מלטעון כנגד גובה האומדנא.

אשר על כן טוענים התובעים, כי לפי אומדנא זו הפיצוי עבור התקופה שלאחר הגשת התביעה (11.10.05) ועד לפינוי המושכר (1.9.08) דהיינו 1,065 ימים, צריך להיות 800,250 ₪.

התובעים מוסיפים, כי הואיל והצדדים חלוקים ביניהם על מועד פינוי המושכר, אזי בקשתם תצומצם למתן פסק דין רק עבור התקופה שאינה שנויה במחלוקת, קרי: עד ליום 24.3.08, המסתכמת ב- 894 ימים, שלפי החישוב דלעיל גובה הפיצוי בגינה הינו 500,153 ₪.

5.לחלופין, מבקשים התובעים מתן צו לנתבעות להמציא לידיהם את נתוני מחזור המכירות, ההוצאות ודמי השכירות של סניף "פיצה נטו", עבור התקופה שמיום 11.10.05 ועד ליום 1.9.08, על מנת שניתן יהיה לקבוע באמצעות נתונים אלה את גובה הנזק בגין מניעת הרווח שנגרמה לתובעים בשל פתיחת סניף "פיצה נטו".

לטענת התובעים, הנתבעות מנסות לאחוז בשני קצוות המקל- מחד לטעון שאומדנת בית המשפט איננה נכונה ומאידך, לסרב לחשוף את נתוני ההכנסה של "פיצה נטו" ובכך למנוע חישוב מניעת הרווח שנגרמה לתובעים.

6.הנתבעות מתנגדות לבקשה, וטוענות כי גובה הפיצוי שנקבע בתביעה הראשונה לא יצר מעשה בית דין כלפי השאלה העובדתית שבתביעה דנן - האם בכלל נגרם לתובעים נזק בתקופה שבין 11.10.05- 1.9.08, ואם כן - מה שוויו.

לטענתן, לא נתקיימו התנאים למימוש הכלל של מעשה בית דין או השתק פלוגתא, הואיל והפלוגתאות נשוא שתי התביעות שונות אחת מהשניה, וכי מעולם לא נטענה איזו השוואה בין שתי התקופות.

כמו כן נטען, כי טרם ניתן לנתבעות יומן בבית המשפט לגבי השאלה אם בכלל נגרם נזק בתקופה שבענייננו וכן כי קביעת פיצוי על דרך האומדנא, לא יכול לשמש כבסיס לפיצוי לגבי כל תביעה אחרת.

7.אשר לבקשה החלופית, הנתבעות מתנגדות לבקשה בטענה כי קיים בגינה מעשה בית דין וכן כי התרתה עלולה לפגוע בצד ג' ("פיצה נטו").

עוד טוענות הנתבעות, כי אין בחשיפת נתוני "פיצה נטו" להוות אסמכתא לרווח שיכול היה להיות לתובעים.

8.לאחר עיון בטענות הצדדים, החלטתי לקבל את טענות הנתבעות ולדחות את הבקשה.

9.התורה של "מעשה בית דין" קובעת כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנו, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם טענה העומדת בסתירה לקביעה זו (ראה נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", מהדורה 1991 עמ' 4).